רימונים חב' להשקעות בע"מ נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ

החלטה

בפניי בקשה חוזרת לפטור מתשלום אגרת תביעה. הבקשה הקודמת נדחתה על ידי בהחלטה מיום 4.4.2011.

עסקינן בתביעה לתשלום סך של 150 מליון ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת, חברה בע"מ שהיתה הבעלים של מגרש ברח' יפו בירושלים, התקשרה בשנת 1999 בהסכם עם הנתבעת, חברה העוסקת בניהול בתי מלון, לפיו התחייבה הנתבעת להעמיד לתובעת מימון לשם הקמת מלון על המגרש, וכן לנהל את המלון שיוקם כנגד תשלום דמי שכירות לתובעת. דא עקא, הנתבעת הפרה את הוראות ההסכם בכך שהערימה על התובעת דרישות חדשות ומכבידות. בסופו של דבר, סיכלה הנתבעת את מתן רשיון העסק למלון שהוקם, סגרה את שערי המלון ורוקנה אותו מציוד ומרכוש שהיו בו. לאחר מכן פעלה הנתבעת לשם מימוש שעבוד שהיה לה על המלון, ובסופו של דבר נמכר המלון על ידי הבנק הבינלאומי, תמורת נזיד עדשים, מכח שעבוד שהיה לו על המגרש.

בהחלטתי האמורה לדחות את הבקשה לפטור מתשלום אגרה, ציינתי כי לאחת מבעלי המניות של התובעת, גב' רבקה סנדרו, ישנה יכולת כלכלית לשאת לבדה בתשלום האגרה, וכי בידיו של בעל מניות נוסף, אבי בן גיאת, יכולת לסייע בתשלום חלק מן האגרה. עוד ציינתי כי שוכנעתי שלתובעת עצמה אין אמצעים כספיים כלשהם, והיא לבדה, בלא עזרה של בעלי מניותיה, לא תוכל לשלם את סכום האגרה.

על החלטה זו הוגש ערעור מטעם התובעת.

ביום 19.5.2011, לאחר הגשת הערעור, ניתן פסק דין בענין רע"א 6344/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ ואח', שדן בשאלה האם שומה על בית המשפט הדן בבקשת חברה לפטור מאגרה, לבחון גם את יכולתם הכלכלית של בעלי מניותיה (להלן: "הלכת בלורי").

במסגרת הדיון בערעור על החלטתי, הושג הסדר דיוני בין הצדדים לפיו התיק יוחזר אלי על מנת שאבחן מחדש את ענין החיוב באגרה לאור התכלית, הפרשנות והקריטריונים שנקבעו בהלכת בלורי. עוד הוסכם כי ייערך דיון בעל פה לצורך השלמת טיעון, ללא חקירות.

בהתאם לאותו הסדר דיוני, קיימתי דיון במעמד הצדדים, ואלה השלימו טיעוניהם בשאלה האם לאור הלכת בלורי יש מקום לפטור את התובעת מתשלום האגרה.

לאחר ששמעתי השלמת טיעונים מטעם הצדדים, ועיינתי באסמכתאות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי החלטתי מיום 4.4.2011 צריכה לעמוד בעינה גם על פי המתווה והכללים שנקבעו בהלכת בלורי.

אכן, במסגרת הלכת בלורי קבע בית המשפט העליון כי כאשר עסקינן בבקשת פטור מטעם חברה, לא ניתן לראות בבעלי מניותיה של החברה משום הוריה מולידיה של החברה. עוד קבע בית המשפט העליון כי בחינת היכולת הכלכלית היא לגבי השאלה האם החברה עצמה יכולה לגייס ממקורותיה העצמיים את סכום האגרה. לו בכך היה מסתיים פסק הדין בענין בלורי, היה אכן מקום לשנות את החלטתי מיום 4.4.2011 וליתן לתובעת פטור מאגרה. דא עקא, בית המשפט העליון הוסיף וקבע את הדברים הבאים:

"מתפקידו של בית המשפט לבחון את יכולתו הכלכלית של תאגיד במסגרת בקשה למתן פטור מאגרה בצורה יסודית. במובן זה, הבחינה הינה האם החברה עצמה יכולה לגייס ממקורותיה העצמיים את סכום האגרה. מהות השאלה לא השתנתה בתיקון תקנות האגרות. כאז כן עכשיו - על בית המשפט הדן בבקשה למתן פטור מאגרה לבדוק היטב את יכולתו הכלכלית של בעל דין. אמנם, גבולותיה של אותה הבדיקה כלפי היחיד צומצמו ברמת הרוחב – מבקש הפטור, בן או בת זוגו והוריו. ואולם בחינת יכולתו הכלכלית של בעל דין לא מצויה רק בבחינה אופקית, אלא מצריכה היא הסתכלות עומק. לשון אחר, סבורני כי עיקרו של הכלל הקבוע בתקנות האגרות אינו בדבר קרוב המשפחה הפלוני אליו יש לפנות בסיוע לתשלום האגרה – כי אם בבדיקה היסודית שיש לבצע ביחס ליכולתו של בעל הדין לשלם. כך כלפי היחיד. כך המצב לגבי חברה. יש לבצע בדיקה יסודית של יכולותיה הכלכליות של החברה, בין היתר, בהתאם לסוגה, מאפייניה, מבנה ההתאגדות שלה ונסיבותיה המיוחדות. בהקשר זה – בחינה המצב האמיתי של החברה - יהיה מקום להתייחס אף לבעלי מניותיה ומנהליה." (ההדגשה אינה במקור)

זאת ועוד, במסגרת אחד הנימוקים לקבלת הערעור, קבע בית המשפט את הדברים הבאים:

"בענייננו, נראה כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הרשמת, לא בחן את הסוגיה כנדרש. עסקינן בתביעה בשיעור של למעלה מ-200 מיליון שקלים, ולא נבדקו כיאות סיכויי התביעה ביחס לשיעורה. מעיון בחומר עולה כי בית המשפט נתן משקל מכריע לטענת בלורי לפיה פנתה לשלושה מתוך ארבעת בעלי מניותיה. עניין זה לא נבדק בצורה יסודית, אלא די היה בהצהרה כללית של בלורי כי פנתה היא אל בעלי המניות ואלה סרבו. ... העולה מן המקובץ כי בקשת הפטור, המכילה בתוכה היבטים עקרוניים, גם לנוכח עמדת המדינה, לא נבחנה על פי אמות המידה המחייבות."

(ההדגשה אינה במקור).

מכאן עולה כי גם בית המשפט העליון סבר שראוי לברר את יכולתם של בעלי המניות לשאת בתשלום האגרה, שאם לא כן, לא היה טעם להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם ברור סוגייה זו.

אמנם, ב"כ התובעת טען כי על פי פירושה הנכון של הלכת בלורי יש צורך לברר את מצבם של בעלי המניות והמנהלים רק אם ישנו חשש שאלה נטלו לעצמם את רכוש החברה או משכו לעצמם סכומי כסף נכבדים מקופת החברה, אלא שלסברה זו אין תימוכין בגוף פסק הדין והיא גם אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה הנוספת של בית המשפט העליון, לפיה לא היה מקום להסתפק בהצהרת החברה כי פנתה לבעלי מניותיה ואלה סרבו לשלם את האגרה.

יצויין כי בשני פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון, שניתנו אמנם על ידי דן יחיד (ואינם נזכרים בפסק הדין בענין בלורי), קבע בית המשפט העליון כי כאשר עומדת על הפרק בקשת חברה לפטור מאגרה, מוטלת על התובעת החובה לפנות אל בעלי מניותיה לשם גיוס האגרה.

ראה רע"א 8970/07 הגות הספר היהודי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם במאגר משפטי), שם נפסק כי:

"בית המשפט קמא לא קבע כל קביעה מפורשת באשר לחובות המוטלות על נושי החברות, מאחר ומצא כי במקרה דנן יכול מנהל החברות לשאת בתשלום האגרה. זאת, בהתאם לפסיקה הקובעת כי כשם שעל אדם פרטי הטוען לפטור מתשלום אגרה מוטלת החובה לפנות אל הקרובים אליו על מנת לגייס את התשלום, כך מוטלת על חברה בפירוק חובה לפנות אל "הקרובים" לה, עליהם נמנים בעלי המניות והמנהלים, לשם גיוס כספים אלו (ראו למשל: בש"א 505/89 דנאר בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסמה, 11.3.1990, להלן: עניין דנאר); רע"א 371/05 מ. מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסמה, 21.2.2005)). הפנייה אל המנהל אינה תלויה ומותנית איפוא בפנייה קודמת לנושי החברה, ומשנמצא כי אחד הגורמים יכול לסייע לחברה במימון הוצאות האגרה, אין היא זכאית לפטור. ... על מנת לזכות בפטור מתשלום אגרה, היה על החברות להרים את נטל ההוכחה כי המנהל אינו יכול לעמוד בתשלום האגרה בגין תביעתן. בית המשפט קמא קבע, כעניין עובדתי, כי החברות לא עמדו בנטל זה וכי ביכולתו של המנהל לעמוד בתשלום האמור. ... בנוסף, אציין כי התייחסות בית המשפט קמא אל הנכסים הנמצאים בבעלות אשת המנהל עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין זה ועם רוח תקנה 13(ב) לתקנות האגרות, הקובעת כי בבקשה לפטור מאגרה יש לבחון גם את נכסי בן הזוג של המבקש (ראו למשל: עניין מגדלי ישי, בפסקה ד(6) להחלטה; עניין דנאר)."

ראה גם רע"א 4108/08 חברת הזרחיה עבודות אינסטלציה נ' מנרב הנדסה ובנין ואח' (פורסם במאגר משפטי), שם נפסק כי: